והפעם - ברגש

זה עובד ככה - יש אתר. יש עדכונים קבועים של פרויקט הכתיבה ההו-כה-מגניב של הבנזוג וקני. יש גם עדכוני חדשות יומיים באדיבות רץ החרבות הנהדר, שגם החליט שמאד בא לו להריץ רצועת משחקי לוח וקלפים, אז הוא קיבל חדר ליום שלם כדי לעשות את מה שהוא אוהב.
יש עדכונים של האירועים המיוחדים של הכנס.
יש אפילו תוכניה, שעכשיו מעצבים אותה כדי שהיא תהיה נהדרת ומוכנה לעלות לאתר (בינתיים יש את יומן התוכניה המוטרף שקני לקח על עצמו לעדכן, ומרוב שהוא מוצלח לא בא לי להחליף אותו בתוכניה האמיתית...).
אז מה לא בסדר?

אני מרגישה כל הזמן שאני מפילה עוד ועוד דברים על ה"אחרים" כלומר - נועה, קני, הבנזוג וסקיפי. כאשר החבצלת ניהלה את פנטסיקון, היא והמכשפה החביבה עלי שלטו ב-ה-כ-ל. החל מרשימת המרצים, תקצירי ההרצאות, שמות העולים לזוג משמיים, מצב האתר ונאומי הנשיא הצ'רקסי.
אני? אני מעבירה מיילים שגויים למעצבת שלנו, מקבלת נזיפות מהכלבלב שאני עושה שתי עריכות על משהו שהוא כבר אישר לפרסום, זורקת על קני פגישות וטלפונים שאני לא מגיעה אליהם, מנצלת את הבנזוג בתור מזכיר נייד, נותנת לנועה לנהל למעשה את הכנס, הופכת את סקיפי לאחראית לוגיסטיקה, דוכנים, חסויות....

אני לא רוצה, ומעולם לא רציתי, לעשות הכל לבד. אבל אני כן מרגישה שאני לא מספיק "מנהלת" ויותר נגררת אחרי זרם האירועים. זה טוב לסמוך על האנשים שעובדים איתך. זה גרוע לנטוש אותם לבד בתירוצים של "אני לומדת עכשיו, ולא זמינה למיילים".

יש לנו אתר לכנס! כנס מדע בדיוני! ושמו בישראל - מאורות! יאי!
והוא נהדר! ויפה! ויש בו מלא דברים מגניבים! וכאשר אני אפסיק לקפץ אני אוכל גם לדבר על הכנס בצורה הגיונית יותר :)

הנה לינק למאותגרי לינקים - http://meorot.sf-f.org.il/

מיצי כל כך מוכשרת! מיצי כל כך יפה! מיצי נהדרת! כולם לסגוד למיצי!
וגם לדורה! כי גם היא כל כך מוכשרת! וגם היא כל כך יפה!

דורה המאממת שלחה לנו את האתר, וכל היום קני ואנוכי טורחים על עדכונים. חלקם בוגרים ורציניים. רובם לא.
כאשר הוא יהיה מוכן, תוכלו גם לראות אותו. בינתיים תצטרכו לסמוך עלי. דורה מאממת. וגם קני.

הנה, כאן. מאד מגניב.

וכולו שלי!

(ושל קני)
(ושל הבנזוג)
(ושל עוד מלא אנשים שעושים במלאכה. עיזבו, פוסט רשמי כשיהיה לנו אתר. בינתיים - נכון שזה מגניב?)
 

סיפור שכתבתי הפך לתסכית מוצלח ביותר. מספרי הסיפורים, כהרגלם, הפכו את המילים לסיפור חי ונושם, פשוט תענוג לשמוע. זהירות - לא מתאים לילדים, נשים בהריון, חולי לב, ומי שלא אוהב איברים מרוטשים לפני ארוחת הבוקר.

הבנזוג סיכם - "אני רק מקווה שברור לך שזו לא קומדיה אלא תסכית אימה".
נו, צריך משהו לאזן את הסיפור האופטימי ומלא החיים מ"היה יהיה".

--

יש לי לפטופ חדש! יש עליו אנטיוירוס, פיירפוקס, ובקרוב מדבקה של גלקסיקווסט.

אני עושה תואר שני כי אני רוצה. וגם כי זה חלק מההתמחות שבחרתי. אבל בעיקר כי אני רוצה. כי זה מגניב, והקורסים מדליקים, ואני הולכת ללמוד באותה אוניברסיטה עם המכשפה והחבצלת.

קראתי הודעה בפורום כתיבה בתפוז, ועכשיו אני מתלבטת.
כי, מצד אחד, יש לי מה להגיד על הנושא (לא צריך מסלקות מידע, אם הדמויות חיות בעולם מלא ורציונלי, הקורא ישלים לבד את הפערים, אם אתה מרגיש צורך במסלקת מידע - אל תכתוב אותה, ותראה איך אתה מסתדר, תמיד אפשר להוסיף אחר כך וכו').
מצד שני - מי אני שאתן עצות על כתיבה? פירסמתי רק חמישה סיפורים. מבחינתי לתת עצות לכותב מתחיל היא דבר שרק כותב מנוסה מאד יכול לעשות. האלה הוורלונית, למשל, או שאר נושאי תארי האצולה בבלוג זה. בקיצור - כל מי שהוא לא אני.
לכתוב ביקורת מנומקת על ספר - את זה אני יכולה לעשות. בשביל לתת ביקורת צריך לקרוא מספיק כדי להבחין בין טוב לרע, ועל זה יש לי סימן וי. אבל לתת עצות לכתיבה? מי אני? ולמה שמישהו יקשיב לי? מה גם שלא מכירים אותי בפורום הזה, ואחרי ההתכתשות שהיתה לי בפורום שכן, אני לא בטוחה שירצו להכיר אותי.

בקיצור, מה שההודעה התמימה הזו הצליחה לעשות היא בעיקר להבהיר לי שאני חסרת ביטחון לחלוטין. יאי לי.

--

סיימתי שני ספרי מיינסטרים שחיכו לי על המדף יותר מדי זמן - רביעית רוזנדורף ובינת השכווי. נזכרתי כמה אני מתגעגעת לשפה עשירה ולדימויים מרתקים, וכמה עברית טובה עושה מירוק כללי לנשמה.
רביעית רוזנדורף מספר את סיפורה של רביעית כלי מיתר בתל אביב בשנים 1936 עד 1939 (מישהו יכול לנחש מה הפריע להם להמשיך לנגן?). הספר כתוב בצורה מוסיקלית להפליא, בשפה מרתקת, וגרם אפילו לי לרצות להאזין לקצת קלסיקה גרמנית עם סיומו. אהבתי אותו כי הוא כל כך ישראלי, ובו זמנית כל כך זר למציאות שלנו. כבת למהגרים משני הצדדים, שלא יצאו משם בזמן - הספר הזה נוגע אצלי במקום עמוק מאד.
בינת השכווי עובד עלי בכוון אחר לגמרי. כמו מגילת סן מיקלה זה ספר שבסיומו אי אפשר שלא להתאהב ברפואה. אני משערת שיש קוראים שימצאו אותו טרחני לעיתים, אבל הוא משקף נאמנה את החיים של רופא הכפר הזקן. זה שמכיר את כל מטופליו, הוריהם, ילדיהם, ולעיתים אף את סביהם. זה סוג הרופאה שרציתי להיות כשהייתי קטנה, וזה סוג הספרים שמעוררים בי את החיבה העמוקה למקצוע שלי.

שני הספרים מומלצים בחום, בגלל השפה, הקצב, והאהבה העמוקה לחיים ששניהם מבטאים. הם גם מומלצים למי שרוצה להכיר אותי טוב יותר. אדם ניכר בספרים שהוא אוהב, ואת שני אלה אהבתי.

אחת בתחרות "עולמות", אחת ב"גפן" ושתיים ב"עינת".

חיבוקים לרוב, נהדרות שלי - אני מאד גאה בשתיכן :-)

זה עבד ככה - לקני היה רעיון והתחלה ולי היה זמן. לקחתי את הרעיון ואת ההתחלה ומתחתי אותם.
שלחתי לו, והוא חרך את זה ודרש שאחזור לכתוב כמו שצריך.
חזרתי.
שלחתי.
קיבל אישור.
כתבתי.
בכיתי שנמאס לי מהסיפור ושלא בא לי לכתוב יותר.
התגובה היתה - "אין בעיה. את לא רוצה לכתוב יותר? תמחקי אותו."
היתה לי ברירה?
כתבתי עוד.
קיבל אישור, ותוספת.
סיימתי.
קיבל אישור, הערות אחרונות, וחותמת "גמור".

הכתיבה עם עוד זוג עיניים הפכה את הכל. במקום להיות משהו אישי זה תוצר זוגי. וכמו כל תוצר זוגי - הוא לא בדיוק שלו ולא בדיוק שלי, אלא משהו אחר עם חיים משלו.
אני לא יודעת אם זו דרך עבודה "מומלצת". אני גם לא יודעת להגיע לתובנות עמוקות, כי אלו בסך הכל אלפיים ומשהו מלים, לא רומן עב כרס. אני בהחלט לא מנוסה מספיק בכתיבה בשניים או בכתיבה בכלל בשביל להסיק מכך על תהליך הכתיבה לעתיד.

ולמרות זאת, הנה השנקל שלי בנושא -
כיף לכתוב עם עוד מישהו כי עוד עיניים בוחנות את הסיפור תוך כדי הווצרותו, ומחזירות אותו לדרך המתאימה תוך כדי כתיבה. לא צריך להגיע לסיומם של חמישים עמודים כדי לגלות שהיצירה המושלמת ראויה לפחזבל השכונתי, ותו לא.
כיף לכתוב עם עוד מישהו כי זה נותן תירוץ לאינספור מיילים עם חבר טוב שחולפים הלוך ושוב תוך התפלספות על דמויות שנמחקות מהסיפור הסופי.
כיף לכתוב עם עוד מישהו כי כאשר הבנזוג קורא את הסיפור בתהליך הווצרותו ומעיר על משהו אפשר להגיד, "אבל קני אמר שזה דוקא בסדר!" (עד שמגיעה הנקודה שבה הבנזוג מעדיף את עמדתו של הצד השני, ואני נאלצת להכנע).

והכי חשוב - כיף לכתוב עם עוד מישהו כי זה פשוט כיף. כבר שכחתי כמה אני נהנית לכתוב. כל כך הרבה סיפורים כתבתי לאחרונה מתוך צורך לכתוב אותם, ששכחתי כמה יכול להיות כיף לקחת רעיון ופשוט לגלגל אותו עד שהוא מקבל צורה שלמה. טוב לקבל תזכורת מדי פעם.

מאז שאני מכירה את הנסיכה כמעט בכל שיחה שלנו עולה המשפט, "נו, מהסיפור ההוא שפורסם ב"אספמיה" 4, שבו קורה..." ואז אני צריכה להזכיר לה שהצטרפנו לקהילה רק בעולמות 2007, ויש לנו את האספמיות רק מגליון 14, ואחרי כל שיחה כזאת אני חושבת לעצמי שבאמת בכנס הבא כדאי שנשלים את האספמיות שלנו, אבל זה לא יוצא.

וגם...

מאז שאני מכירה את המלכה אחת לכמה שיחות היא אומרת, "נו, כמו שהיה במימד ההוא, מ 2005..." ואז אני צריכה להזכיר לה שהצטרפנו לקהילה רק בעולמות 2007, ויש לנו את המימדים רק מהשנתיים האחרונות, ואחרי כל שיחה כזאת אני חושבת לעצמי שבאמת בכנס הבא כדאי שנשלים את המימדים שלנו, אבל זה לא יוצא.

ואז...

בשבת האחרונה, האיש העייף ביותר בקהילה הופיע על סף דלתי עם כל האספמיות וכל המימדים, ובתוספת חיוך גדול וחיבוק ענק השאיר אותם אצלי.

וכל הפוסט הזה בא בשביל להגיד לאיש הזה המון תודה שהוא חשב עלי לפני שהעביר את הכבודה לאנשים אחרים (וגם כי הוא הצליח לאתר את הבית שלנו לגמרי לגמרי לבד).

וגם - צום קל וגמר חתימה טובה לכל המעונינים בכך.

ראיתי את השנתון היום, ואוזניהן של כמה מחברי הטובים עדיין מצלצלות בגלל זה. יש אפילו הודעה מתלהבת ב"אורט".
יש המון סיבות להתלהבות שלי.
קודם כל - זה כבוד עצום להיות מעורבת בפרויקט כזה. הסיפור שלי נמצא בין סיפורים של שני כותבים מעולים של הספרות הספקולטיבית הישראלית, גיא חסון ולביא תדהר. אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שדבר כזה יקרה - הייתי מתפוצצת מצחוק.
סיבה שניה היא שהסיפור שלי נמצא באותו ספר ביחד עם סיפורים של כותבות נהדרות ואהובות עלי עד מאד. אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שלא רק שאני אדבר איתן כשווה, אלא שסיפור שלי יפורסם באותה אסופה יחד איתן - הייתי צוחקת עוד יותר.
סיבה שלישית היא הגדולה של האירוע. אוספי "הטוב שבטוב" תמיד היוו עבורי את פסגת הכתיבה הספקולטיבית האמריקאית. על כל מגבלותיהם - הם מקבצים את טובי הסופרים וכמה מהסיפורים הטובים ביתר שפורסמו אי פעם. זוהי הפעם הראשונה שדבר דומה נעשה בארץ, ואני מרגישה חלק מאירוע משמעותי בספרות הישראלית. אפילו אם לא יצאו יותר שנתונים, אפילו אם זה העותק היחיד שאי פעם יהיה - עשינו כאן היסטוריה.
סיבה רביעית היא שבשנתון כלולים גם סיפורים מוזמנים וגם סיפורים מועמדים לפרס גפן. זהו אושר גדול להכלל בשני חלקי השנתון. ושוב, אם לפני שלוש שנים...

אבל הסיבה העיקרית, המשמעותית ביותר היא קטנה ואישית.
אחרי שקני ביקש ממני סיפור לשנתון (כאמור, אם לפני...) - שלחתי לו התחלות של שני סיפורים. אחד הוא דחה (והוא הפך לתסכית, פורמט שהרבה יותר מתאים לו), ואת השני הוא קיבל.
הוא מבוסס בחלקו על שבריר חלום. התחלתי לכתוב אותו לפני שנים, קצת אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר שלי, וזנחתי אותו מחוסר זמן.
אחרי שקני קיבל אותו, עבדתי עליו במשך זרחין שנמשך עד ארבע לפנות בוקר (חלקו בחברת קני, שעודד אותי לכתוב) כדי להשלים אותו. כאשר סיימתי האצבעות שלי כאבו, העיניים שלי צרבו, אבל הוא היה גמור.
הוא לא יצא כמו שתכננתי. הוא היה אמור להיות מצחיק לכל אורכו, ובמקום זאת הוא נעשה רציני וכאוב. למרות זאת, הוא אופטימי בהרבה מסיפורים אחרים שלי. אני אוהבת את הדמות הראשית שלו. היא קרובה אלי במידה מסוימת הרבה יותר מדמויות אחרות שכתבתי. עם כל השמחה שיש בו הוא מדבר על בדידות, ועל ההרגשה של להיות האדם הסטנדרטי בחברה שבה כולם ייחודיים. לאור החברים שלי, ובייחוד לאור האדם המדהים איתו אני חולקת את חיי, הרבה פעמים אני מרגישה בדיוק כך - האדם היחיד נטול המעוף בחברה שבה כולם מופלאים.

ובעצם, אולי מה שאני מנסה לומר (ולא כל כך מצליחה) הוא שריגש אותי לראות סיפור שלי בדפוס, ריגש אותי לראות סיפור שלי בספר, ומאד ריגש אותי לראות סיפור שויתרתי עליו לפני כל כך הרבה שנים לובש צורה בשחור על גבי לבן.

וזה מקום נפלא להגיד תודה לבנזוג שלי. הוא לא רק אחראי לקרוא את הסיפורים ולהתוות את דרכם. הוא בעל הרעיונות המקוריים בסיפורים האלה ("את צריכה לבחור מישהו שלא נלחם ממש. אולי חובש?", "עשית אותו חכם מדי כאן, תעשי אותו קצת יותר טיפש", וכמובן - "אם תהפכי אותו לסייבורג זה יתאים לנושא של התחרות")
תודה יקירי. בלעדיך אף סיפור מהשלושה לא היה נכתב.

תודה לכל מי שהיה מעורב בפרויקט - למגיהים (יעל, ריקה, ואלעד), לכותבים האחרים (הנה רשימה מלאה שלהם), לאגודה, לרמי (שצריך לקבל תודה בפני עצמו על השיוף המאסיבי שהוא מעביר את הסיפורים שלי), ובעיקר לאהוד, על החזון, היוזמה והיכולת להפוך את הטירוף הזה לספר עם 333 עמודים. אני חושבת שאני יכולה לדבר כאן בשם כל הכותבים - אתה לא נורמלי. למה עשית את זה לעצמך? בבקשה תעשה את זה שוב בשנה הבא!

דברים שמתישהו אגיע לכתוב עליהם -
על הקלטת תסכיתים וכתיבתם
על השורה שמיישרת הכל לימין
על הויכוח המשעשע להפליא עם מולון, וגם על קומיקס
תקציר ימי העבודה שלי
על הקריסות התכופות של המניאק
על מריבות בגלל שטויות
על כתיבה לבלוג וכתיבה לתחרויות
על פרס גפן
ועל השנתון באופן כללי
על פנטסיקון 2009, 2008, 2007
על מד"בקון (שבכלל לא קיים, אז אל תספרו לאף אחד עליו...שששש...)

אבל עכשיו אני רוצה לכתוב על ירושלים.

---

נסעתי לירושלים כדי לבחור אתר אפשרי לכנס שלא קיים עדיין (ההוא מלמעלה). הנחתי שכמו בכל מקום, אחרי שמגיעים לעיר הולכים לאתר, מסתכלים עליו, חוזרים הביתה וזהו. כמובן שטעיתי.
לרוב אני מרגישה כמו תיירת כאשר אני מגיעה לעיר זרה. ההגעה לירושלים העצימה את התחושה הזו - מיד אחרי הירידה מהאוטובוס נוצר תור מנומס להפליא של אנשים, שעברו דרך מאבטחים חמושים, ולאחר מכן דרך מכונת שיקוף (!), סתם כך כדי להכנס לתחנה המרכזית.
הבנזוג טוען שככה זה צריך להיות, ושבתל אביב פשוט שכחו מהר מדי. אני טוענת שחסרה לי חותמת בדרכון, כי זה מה שאני תמיד מקבלת אחרי בידוק ביטחוני מקיף כזה.
נכנסתי. התחנה המרכזית דמתה בכל לתחנה המרכזית בתל אביב, פרט לתשמישי הקדושה, ספרי היהדות והבובות מכוסות הראש. חדורת אמונה טריה החלטתי שחייב להיות שם סניף של סטימצקי, ולאחר שיטוט מקיף בין חיילים ושווארמות מצאתי את הארקפה של חנויות הספרים בקומה התחתונה. בפנים מצאתי מבצע על ספרים לאצונת ובחוץ מצאתי את קני.
קני גר בירושלים. משום מה. וגם מאץ'. וגם עוד איזה מליון ומשהו איש, אבל רובם לא חובבים, אז זה לא מעניין.
קני השיב את נפשי בגלידה, והראה לי את האור. כלומר - הוציא אותי החוצה. דרך עוד בידוק מקיף. ואז הוא לקח אותי לסיבוב קצר בירושלים.
עצירה קצרה להסבר - כאשר הולכים בעיר מגורי הנוכחית עיקר המראות שמוצאים הם תותים ורבי קומות. מדי פעם אפשר לעצור ליד אחת הכיכרות ולהאנח כמה היא יפה, עכשיו כשאין שם יותר את הפסל בצורת לימון מסתובב.
בירושלים זה לא ככה. אין שם לימונים מסתובבים. מצד שני, יש שם כנסת. ומוזיאון ישראל. ובית משפט עליון. ומס הכנסה. ועוד כל מיני דברים שגורמים לעיר מגורי להראות כמו פקאצה שהורידה את המייקאפ כדי להראות מבוגרת יותר אבל שכחה להחליש את הצלצול של הסלולרי, ועכשיו הוא צועק בקולי קולות את השיר האחרון של ביונסה.
משם נסענו לאוניברסיטה כדי לבדוק את האתר האפשרי לכנס שעדיין לא קיים. הגענו מספיק מוקדם בשביל להסתובב. תוצאת ההסתובבות היא זו - הקמפוס בגבעת רם יפהפה, יש שם המון מקומות טובים לאכול, ואין שם ולו לימון מסתובב אחד.
בכל זמן ההסתובבות קני שפע הסברים, והשיחה גלשה מהיסטוריה לגיאוגרפיה ולצמחיה המקומית. תרומתי העיקרית לשיחה - "בטכניון הבנינים גבוהים יותר". אחר כך אכלנו צהריים. היה טעים. וזול. וטעים.
האתר אותו בחנו, דרך אגב, מבטיח רבות ונצורות. אני מקווה שהוא גם יצליח לקיים. אבל מכיוון שהכנס עוד לא קיים, הרי שהאתר בוודאי וירטואלי באותה מידה (ומנוהל על ידי חובבת נלהבת שהוציאה 100 ש"ח מהארנק ברגע שציינו שזה תעריף ההצטרפות לאגודה).
ואז קני החזיר אותי לתחנה המרכזית, בדקו אותי, מצאתי חנות ספרים עתיקים ולא הספקתי לבחון אותה לעומק, כמעט עליתי על האוטובוס לחיפה בטעות, נדחפתי עם המון אנשים לאוטובוס הנכון, נרדמתי, התעוררתי, ירדתי מהאוטובוס, צעדתי, בירכתי לשלום את הכיכר עם הלימונים שכבר לא מסתובבים, הגעתי הביתה, והלכתי לישון, תוך שאני חולמת על כנסים שלא קיימים ועל קני מתאמץ לא לצחוק על הדרך שבה אני מבטאת קטלב.

המלכה הסתובבה לה בפורומים ופירסמה את התסכיתים. אם אורט המחורבן היה עולה - היה פרסום גם שם.
בינתיים הצטברו תגובות, שהדרך היחידה שלי להגיב להן היא <קיפוציםקיפוציםקיפוציםקיפוצים!!>

פרס גפן! פרס גפן! פרס גפן!

שמעתם ששני סיפורים שלי מועמדים לפרס? ושסיפור מעולה להפליא של יולי מועמד? ושסיפור מקסים של לאורה מועמד? ושסיפור מצמרר (כמובן) של יעל מועמד? וששני סיפורים שלי מועמדים?

שמעתם?
לא?
אז עכשיו אפשר לשמוע!

זיוקי (אחשל) בתור כורה אומלל שתקוע על אסטרואיד, ונירש (ההפך מנירקי) בתור דבורקין החובש, שזורקים אותו על כוכב זר ומצפים ממנו גם לעשות את העבודה שלו. שניהם לקחו את מה שכתוב על הנייר, והוסיפו לו נופך שונה לגמרי. מגניב ברמות :-)

ומשהו קצת אישי -
חוצמזה שבין מקימי הקבוצה נמצאת אחת מהחברות הטובות שלי, ואחת מהסופרות הטובות בקהילה, שהיא גם במאית מהממת, חברים שם שחקן נהדר ומוזיקאי מוכשר להפליא, מה שהופך את הקבוצה הזו למוצלחת במיוחד, והתוצרים שלהם ראויים לתשואות.

אפשר לשמוע את התשואות?
יופי.

זו הפעם האחרונה שפיבלשתי משהו.
לא התכוונתי לא לכתוב, אבל היה עומס בעבודה, ואז הכנות לפנטסיקון, ואז עוד עומס, ואז...
בקיצור - לא כתבתי, ואני מרגישה שחלק מחיי נעלם אל השיכחה בשל חוסר התיעוד.
לא קראתי גם, שזו בעיה עוד יותר גדולה, כי פספסתי חלקים עצומים מחיי החברים שלי, ולא חיבקתי אותם בזמן, ולא אמרתי להם שהכל יהיה בסדר בסוף, ולא עשיתי שום דבר שחברה אמיתית אמורה לעשות.
העבודה עדיין כאן, והבלגן והעומס רק צפויים לגדול בחודשים הקרובים.

אז יש לי בקשה אגואיסטית להפליא -
אם יש משהו שאתם צריכים עוד כתף בשבילו - תשלחו מייל, או תתקשרו, או תסמסו, ואני מבטיחה להיות שם. ואם יש פוסט מעולה להפליא שכתבתם - תשלחו לינק. אני אשתדל לקרוא.

ואל תשכחו אותי...

אז התפרסמה ההודעה הזו בפורום כותבי מד"ב, וגררה אחריה פתיל משועשע משהו (ולאלה שלא עומדים בפיתוי ונכנסים לקרוא את פתיל האירוח המדובר - ה"מומחה" הוא אדם עילג להפליא. התשובות שלו הפכו את יומי לבהיר לאין שיעור).

וגם - המלכה מנהלת את תחרות שירי הסייפיקו, והיא פרסמה הודעה שמזרזת מחברים לשלוח את פרטיהם. במשקל 5-7-5, כמובן.

ויומולדת 10 שמח למניאק (נדלק לי אייקון שמספר על זה, אז אני יודעת...)

אנשים טובים יש מסביב. חבל שהעבודה שלי מונעת ממני לראות את זה.

מדובר באחד העיתונים הרפואיים החשובים ביותר בעולם. היה לי מנוי עליו במשך שלוש שנים (לא רצופות), ועד היום אני משתדלת לקרוא לפחות כתבה אחת מתוכו בשבוע, פשוט מתוך הנאת הדעת.
חשיפה זה חשוב, הגדלת מעיין הקוראים זה חשוב, ועוד כל מיני דברים גם חשובים. אבל בכל זאת, רגע אחרי שההודעה על זה נחתה בתיבת הדואל שלי - הרגשתי צורך לרוץ למקלחת.

היכולת המילולית שלי יצאה לחופשה זמנית. לפיכך, להלן התגובה הרשמית שהצליח להפיק המוח שלי:
אההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!1

והיה גם איזה היהיהיהיהיהיהי מוטרף באמצע.

והמון קיפוצים. המון. באמת. השכנים מלמטה התלוננו. ואנחנו בכלל גרים בקומה ראשונה.

כאשר אני ארגע אני אנסה לנסח משהו שמחזק את מה שאמרתי בשנה שעברה, על זה שארבעה מחמשת הסיפורים במועמדים נכתבו לתחרויות סיפורים, שכל הסיפורים המועמדים נכתבו על ידי נשים, ושכמעט כולם הופיעו בפורמט מקוון ששייך לאימפריית הרשע של כלבלב אחד.

אבל בינתיים - אני מועמדת לגפן! פעמיים!! שנה שניה ברציפות!!! אההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!1

מה זה פרס גפן?

פרס גפן הוא פרס ספרותי המוענק כל שנה ליצירות בולטות בתחום המדע הבדיוני והפנטזיה, מזה עשר שנים. עכשיו, ממש עכשיו, מסתיימת ההצבעה לשלב א', שהוא שלב הניפוי הגדול. חמש היצירות הטובות בכל אחד מהתחומים יעלו להצבעה בשלב ב', במהלך פסטיבל אייקון.

ואם לא קראתי הכל?
אין בעיה - ניתן להצביע רק לחלק מהסיפורים או הספרים. עצם ההצבעה חשובה.

יש לך המלצות?
כן. נדבר עליהם מחר.

מה זה עוזר לי? מחר ההצבעה כבר תסגר.
נכון. אז מהר - להצביע עכשיו! אחרת לא רק שלא תהיה לך השפעה על הסיפורים שיעלו לשלב ב' - אני גם אזלזל בך לשארית חייך על ההתחמקות מההצבעה!

טוב, נו. איפה מצביעים?
כאן. אני כבר הצבעתי. ואתם?